עשרים שנה של פליאה — הסיפור של הסטודיו

בכיתה ד׳, נילי הביאה הביתה זחל אחד שמצאה בחצר בית הספר. אמא שלה אמרה ״רק לשבועיים, ואחר כך שמשחררים״. אבל הזחל ההוא הפך לגולם, ואז לפרפר, ואז ל-20 שנה.

הסטודיו הראשון

זה התחיל בצנצנת מטבח, על אדן חלון בפתח תקווה. שני זחלים, ענף משייה אחד, הוראות מעיתון ילדים. הפרפר הראשון שיצא — מונרך — שוחרר מחצר ביה״ס שבו נמצא בכלל. סגירת מעגל בלי לתכנן.

איך זה הפך לעבודה

תוך כמה שנים, נילי כבר גידלה לחברים. אחרי הצבא, היא עברה לכרמיאל ופתחה את החלון הראשון של הסטודיו — עוד לא לציבור, רק לבתי ספר באזור הצפון. מורה אחת, אחרי שהביאה אליה כיתה ב׳, אמרה לה ״תהפכי את זה לעסק״.

עשרים שנה אחר כך, אנחנו עדיין באותו אזור. אותם זחלים, אותה תשוקה. רק שעכשיו אנחנו מגיעים לכל הארץ — דרך ערכות הגידול הביתיות, דרך כיתות שמזמינות אותנו, ודרך אירועי השחרור שאנחנו מארחים בעצמנו.

למה דווקא פרפרים

כי הם מלמדים את הדבר היחיד שאי-אפשר ללמד אחרת: סבלנות. ילד שראה זחל הופך לפרפר יודע, בלי שאמרו לו, שדברים גדולים לוקחים זמן. ושיש שלבים שבהם נראה שכלום לא קורה — אבל בעצם הכל קורה.

הצעד הבא

האתר הזה הוא חלק מההמשך. רצינו מקום אחד שבו אפשר גם לקרוא, גם להזמין ערכה, וגם להבין מה אנחנו עושים. אם אתם כאן בפעם הראשונה — ברוכים הבאים. ואם אתם חוזרים — תודה שאתם איתנו עדיין.

— נילי